טיול רגלי על הר גבוה עם מי מעיין בבקבוק פלסטיק, פוקצ'ה עם פרושוטו וחתיכת גבינה. בלי עצירות עד הפסגה, עדיף גם לא לדבר יותר מדי. מגיעים לאגם, עושים שם הפסקה ואף תופסים תנומה, יורדים חזרה. או אולי הליכה בעיר בארוקית עם רחובות עתיקים מרוצפים, שווקי מהגרים תוססים, בתי קפה אריסטוקרטיים, מוזיאונים ומאפיות. איך שתרצו, חבל פיימונטה, כמו באיטליה כולה, מציע מבחר מכל אלה ואף יותר – מינוס כל התיירות הרועשת שמכסה את מרביתו של חצי-האי.

אז נכון, יכול להיות שחלקכם יגיד: "דווקא מכיר, אפילו הייתי!". מה שקורה לי בדרך כלל בשיחות עם חובבי וחובבות איטליה בנושא פיימונטה, הוא שאני שואל "אז איפה היית בפיימונטה?" וכבר מצפה לחלוק חוויות, והתשובה מתבררת כ- "אגם גרדה, אגם קומו, אגם...". אזור האגמים אכן רוכב על הגבול המזרחי של חבל פיימונטה (מבחוץ), אבל צריך להיכנס קצת יותר פנימה כדי להגיד שבאמת הייתם שם. ישנם אפילו כאלה שהיו בטורינו קצת! זה כבר צעד יפה בכיוון הנכון. כשתגיעו לפיימונטה תדעו, שכן תנועת התיירים קטנה יותר אך רמת השירות וההיצע לא קטנה מבשאר ערי הדגל של חצי-האי. אך לא הכול נוצץ!, ישנה גם עייפות קלה של אזור שטרם התגלה במלואו.

ובעצם אפשר להישאר כל החיים בארבע ערי הקודש של איטליה: רומא, פירנצה, ונציה ונאפולי. אבל אם עדיין חשקה נפשכם ביעדים נוספים, הרשו לי להכיר לכם חבל בו אני מרגיש בבית, ורבים אחרים טרם גילו, מסיבה שאינה ברורה לי. חבל פיימונטה משתרע על שטח ענקי של כ-25,402 קמ"ר (4,000 קמ"ר יותר משטחה של מדינת ישראל כולה, הדחוסה לאורך), מוקף מרוב צדדיו ברכסי אלפים מעוררי השראה והתרגשות (מון בלאן, למשל), ובמרחק צנוע אל הים. השם ניתן לאזור עוד בתקופה הרומית ואפשרי שלפני כן, משמעותו "לרגלי ההרים". חבל זה הושפע רבות משלטון בית סאבויה הצרפתי שכונן את בית המלוכה שלו ב-1583 בטורינו, בירת החבל מאז ומעולם. חשיבותה האסטרטגית של טורינו ופיימונטה כולה, על הדרך לצרפת, הפכה אותה לסחורה חמה, ואכן רבו על החזקה בה האוסטרים, נפוליאון וכמובן בני סאבויה שזכו בה שוב ושוב ושימרו את שושלת מלוכתם עד סוף מלחמת העולם השנייה.

אופי בירת החבל טורינו, אם כן, מושפע עמוקות מסגנון הבארוק שפיאר את חצרות המלוכה ורחובות מרכז העיר החל מהמאה ה-18 ועד היום, היא אפילו הייתה בירתה של הראשונה של איטליה המאוחדת ב-1861! רק צאו להליכה ב-Via Po המסוגננת ותראו שלכל אורכה אפשר ללכת תחת גגונים החצובים באבני הבניינים, הקרויים Portici ותכליתם הייתה להגן על האצילים ואנשי הממון מן הגשם והשלג, עת הם הולכים ברחוב. הרחוב הרחב, משובץ פורטיצ'י שכאלה, עמוס מכל טוב - בתי קפה אלגנטיים עתיקים וכאלה מודרניים, כמעט בכולם מגישים גם ארוחות, בדרך כלל בערב (קוראים לזה Aperitivo וגם זה מיוחד לעיר הזאת ונושא שלם למאמר אחר). יש גם חנויות ודוכני ספרים בכל פינה וכן חנויות מרץ' של פאנקיסטים וקרטוגרפים, מסתיים בפיאצה ענקית, עמוסה בבתי קפה וגלידריות אף היא. מעברה השני של הפיאצה זורם נהר ה-Po, הנהר הארוך ביותר באיטליה, שזורם ממרומי האלפים ב"מישור המלך" ועד הים האדריאטי (בקרבתה הכללית של ונציה) – לאורך רוב צפונה של איטליה, החלק היבשתי הרחב ביותר של המדינה.

פנים נוספות לעיר, שלא גורעות מאופייה המעודן, הן אלה של היוזמה התעשייתית שהכתיבה את הקצב העירוני החל מראשית המאה ה-20 ועד סופה. הקצב הפך מוואלס לטכנו וביטים קשוחים של מכונות! בזמן זה ג'ובאני אניילי הקים את העסק שלו, ושמו במקור Fabbrica Italiana Automobilie, ולאחר מכן הוסיף את אזכור העיר טורינו (T) וכך הוקמה לה FIAT! המפעל המשגשג משך אליו עובדים מכל המדינה והשאיר אותה במשחק של הזמנים המתקדמים. טורינו היא, כמו רבות מערי העולם הגדולות, מלאה בניגודים – אמנותית ותעשייתית, ירוקה ואפורה, אקדמית ועממית, ועוד. מדובר בעיר מתויירת למדי אבל בעיקר מגיעים אליה השכנים מצרפת או גרמניה, ובשנים האחרונות יותר תיירים מאסיה. כדאי לציין שבשנים האחרונות, תודות ליובנטוס ולא רק, צפוי ערכה התיירותי של העיר לעלות, ויכול להיות שאלמוניותה היחסית והמיטיבה במפת התיירות העולמית כבר בדרך להתפוגג.

קצרה היריעה מלתאר את כל מעלותיה של העיר הזאת, וזו אכן רק סקירה לגירוי התיאבון. חוץ מטורינו עצמה ישנן עיירות נוספות השוות ביקור ואינן ידועות למטיילת הישראלית. אמנה רק שתיים הפעם: העיירה סאלוצו הייתה גם היא מושב של בני סאבויה והעיר העתיקה שלה מקסימה, אפשר לתור אותה ברגל דרך מאות מדרגות המובילות לפנורמה יפהפייה או ברכב המוביל לראש העיר, למצודה, ומשם ברגל מטה אל העיר החדשה. הכנסייה ש(כמעט)בראשה של העיר העתיקה, סאן ג'ובאני, היא אחת מהיפות שראיתי בשתי עיניי, חשוכה כמעט כולה גם באמצע היום, ונדרשות מדרגות כדי לרדת אל חללה המרכזי – מבנה כזה לא סביר שראיתם הרבה. מתוך שדרתה המרכזית של הכנסייה אפשר לצאת דרך חצר פנימית ולהיכנס לבר של בית מלון 5 כוכבים המחובר לכנסיה.

בעיירה קונאו (הנמצאת, כסאלוצו, בדרום פיימונטה ושוכנת לרגלי האלפים הקוטיים) אפשר להלך בעיר העתיקה לאורכה של ויה רומא, להתפעל מהבניינים המשוחזרים למופת משני הצדדים ולשמוע סיפורים על פרטיזנים אמיצים. בעיר זו פעלו חוליות לוחמים אנטי-פשיסטיים רבים ושמעו של המקום יצא למרחקים. הפרטיזנים נלחמו ברחובות קונאו, נסוגו להסתתר ולהתחמש באלפים הסמוכים ולא אחת חוסלו ברחובות העיר העתיקה – על כן לוחות הזיכרון המוצבים במקומות בהם נערכו ההוצאות-להורג עצמן. הייתה זו תקופה מסוכסכת מאוד בקרב העם האיטלקי, ותהום הייתה פעורה בין אלה שהחליטו להצטרף ללחימה נגד הפשיזם ואלו שלא רצו לסכן את חייהם ונחשבו משתפי פעולה בעיני הפרטיזנים – הוצאות להורג נערכו גם בין יושבי הכפרים וגם לאחר המלחמה.

אם הספיק לכם לשמוע על ערים, תרבות, קפה ויין – בואו נזנח את כל התרבות הזאת ונעלה להרים, שם הכול כפי שהיה לפני מאות שנים, פרוע ומרהיב ביופיו. הפיימונטזים אוהבים לטייל בלי לשאת דברים רבים עליהם ובלי לעצור – כיאה לשוכני הרים. רכסי האלפים המאגפים את חבל פיימונטה לכל צדו המערבי הם שמורות על גבי שמורות של יערות ענק (הפוסקים להתקיים מעבר לגובה 2,000 מטר כמובן), אזורי פרא שמטיילים בתקופת ה"שפל" ימצאו עצמם בהם לבד לחלוטין, בלי נפש חיה למשך קילומטרים – אולי פה ושם איזה אבא ובת, מקסימום. בין אם באלפים הקוטיים או באלו שבעמק אאוסטה הפונים לכיוון שוויץ תמצאו מסלולים רבים וריפוג'י (מקומות לינה בדרך) שבעונת התיירות חובה להזמין מראש. בכלל, חבל פיימונטה הוא ברובו עמקים ולכן כשחם- חם על אמת, ומזגנים זה מין אביזר שרק לאחרונה מתחיל להכות שורש בבתים ולא רק בבנקים. הפתרון לכל החום הזה – לחפש ערוץ נחל, ויש רבים כאלה, ולהצטנן שם בצל ובמים הצלולים, לאכול פוקצ'ה טרייה שהבאתם בדרך ומי מעיין שמילאתם מברז בתחילת המסלול – ככה מטיילים בפיימונטה.

הערה לקורא: מדובר בכתבה ראשונה שלי שפורסמה לפני כ-5 שנים, ואני מעלה אותה בעיקר מתוך נוסטלגיה